“גם למראה נושן יש רגע של הולדת”, כתב אלתרמן בשירו “ירח”. אמנם, על “עיר טבולה בבכי הצרצרים”, כתב המשורר, אבל כשהמשיך וכתב: “אתה אומר – אֵלִי, העוד ישנם כל אלה?/ העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?” הוא קלע בדיוק לתחושה שאני מרגישה עכשיו, ביום הבהיר והיפה הזה, כשאני עומדת במצפור מלכיה, משקיפה דרומה, מזרחה וצפונה ואיני חדלה לשאול את עצמי: איך זה ייתכן שעד כה לא ראיתי את היופי הזה? 

חמישים שנה אני חיה במקום הזה, במלכיה, ונדמה כי כבר ראיתי את כל המראות היפים הנגלים ממנה, בכל עונות השנה, כשכל עונה דואגת להציג בפנינו, אוהבי הגליל, את חינה המיוחד. כן, אפילו בקיץ יש יופי. 

אם נדמה היה לי כי כבר ראיתי הכול, לפתע בא מישהו, שבכלל איננו מכאן, והוא פוקח את עיני לנוף שאף פעם לא ראיתי, ולא רק זאת – אלא גם מחליט שהראשון למצפורים שבהרי נפתלי יקום בקיבוץ שלי, המישהו הזה הוא אורי אמיר, ראש אגף תפעול ומהנדס המועצה האזורית שלנו, כשעוזרים על ידו האדריכלית בתיה קשת והמפקח חיים סגרון.

וכך הופכת גבעת-גנדי, שאי פעם, במלחמת העצמאות, הייתה סמל לקרבות נואשים, וגבעת זיכרון לשלושים וחמישה לוחמים שנפלו בקרב, לגבעה שאיננה משכיחה את העבר באתר הזיכרון היפה שהוקם בה על ידי מחלקת ההנצחה של משרד הביטחון, (ועל כן יבורך האיש שעשה זאת: אשר הלפרין), אבל פותחת בפנינו גם פתח אל היופי שהיה גנוז עד כה, ומאתר הזיכרון מוליך אותך השביל אל צדה השני של הגבעה.

לפתע, תוך כדי הליכה מתגלות לנגד עיניך במפתחים שבין האורנים פיסות נוף: בצפון, במרומים – מנרה ומתחתיה, גולשים במורדות הכפרים הלבנוניים, שממרחק הם נדמים שקטים ויפים. עוד צעדים ספורים בשביל המוצל, והחרמון “רם ונישא מכל, גם לעננים הוא יכול”, כפי שאנחנו במלכיה שרים לו ומרוממים אותו, מתנשא בלובן בוהק. בוא והתקדם עוד קצת ואז תגיע אל המצפור הכי יפה שאי פעם ראית.

מדרגות אבן – מעין תיאטרון קטן, דֶק עליון ודֶק תחתון ומעקה להישען עליו ולהיחשף אל תמונת הנוף כולו: תל קדש והמקדש הרומי, קיבוץ יפתח ו”פרי פסגות”, נחל קדש ונבי יושע. ומתחתיך, מעבר לכביש ולגבעות, נפרשת כל בקעת קדש. אי פעם – ב-15.5.1948 הייתה הבקעה כולה מוצפת בדמם של פצועי הקרב על מלכיה. עכשיו זהו עמק כרמי היין שעוד עתיד תיירותי גדול נכון לו. מעבר לרמות-נפתלי נגלים ביום הבהיר והיפה הזה יישובי עמק החולה: חולתה ויסוד-המעלה, גונן, להבות-הבשן, שמיר וכפר-סאלד וגם קצותיהם של כפר-בלום, ושדה-נחמיה. 

ביום בהיר במיוחד תזהה גם את שניר ועין-קיניה, ומי שרוצה יכול גם לנחש איפה מתחילה קרית-שמונה. וכך, כשהעיניים שאינן
שבעות מראות מטפסות למעלה, נשקפים למולך הרי הגולן, “הושט היד וגע בם”. ומי שיודע יכול גם לזהות את הרי הגעש ואת היישובים שביניהם.

ומה משמח יותר ממראה הילדים והמשפחות שגבעת גנדי חזרה והייתה בשבילם מקום לטייל ולבלות בו, ואותם חברים המוצאים במקום הזה שלווה לנפשם, מקום להתבודד בו, להירגע בו. ואולי זה המקום להציע לכולכם, במילותיו של אלתרמן: “עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא/ והדרך עודנה נפקחת לאורך/ וענן בשמיו ואילן בגשמיו/ מצפים עוד לך, עובר אורח”.

מצפור מלכיה מצפה לכם. בואו.

אורה ערמוני
ora-ar@malkiya.co.il