שם: יהוא שרף
תאריך לידה: 24/03/1996
תאריך לידה עברי ד’ ניסן תשנ”ו
תאריך פטירה: 12/03/2013
תאריך פטירה עברי א’ ניסן תשע”ג
מקום קבורה: קיבוץ דפנה

יהוא שרף
יהוא נולד ב-24.3.1996 – ד’ ניסן תשנ”ו,
ברמת-גן להוריו אורלי ואריה שרף.
בכיתה ג’ הגיעו יהוא והוריו למלכיה.
בשנה האחרונה עברה המשפחה להתגורר בקיבוץ דפנה.
יהוא נפטר ב-12.3.2013 – א’ ניסן תשע”ג, ונטמן בבית הקברות בדפנה.

את שירו של יצחק שלו “פרהיסטוריה פרטית” מצאה אורלי, אמו של יהוא לפני כעשור בעיתון, ושמרה אותו בארנקה.
בהלוויתו של בנה יהוא, קראה אורלי את השיר על קברו.

פרהיסטוריה פרטית

מוזר כי הלכנו אי פעם בלי ילד בצד,
וטרם נודענו כאמא שלו וכאבא.
מוזר כי רק שני מעילינו נתלו בקולב,
ורק מחט אחת לך הייתה, ומעט המלאכה בה.

… היינו תועים בלילות לבנה קסומים,
היינו באים מן האין. יוצאים אל האפס.
היינו הולכים לסרטים בשלוש או בשבע
בלי פחד בלב: לא השארנו בחדר כל נפש…

לא ידענו עדיין מחיר סוסי עץ ובובות.
לא חיפשנו רופא בלילות, ברחובה של הקרת,
לא ליווה את חיינו שיעול הגרונות הצבים
בסתווים, בין תקופת החמה לתקופה האחרת.

איזה זמן פרהיסטורי! חגונו לבד במערה
חגי אהבה מסוערת ותעל קטורתנו.
היה זה בטרם יבואו הטף, ובטרם
ישכיחו ימי הולדתם את ימי הולדתנו!

אורלי ואריק יקרים,

איך בכלל אפשר להתחיל לכתוב ולספר, ומה לספר ולכתוב ברגעים נוראים אלו?
כשצלצל הטלפון ביום שלישי, והבשורה הנוראה נשמעה מצדו השני של הקו, נעתקה נשימתנו, יהוא?
שנתיים הוא היה כמו אחד מילדיי.
בתחילת כיתה ה’, יהוא נכנס לכיתה עם ילדי מלכיה ביום הראשון של הלימודים, עם חצי חיוך מבויש על הפנים ועיניים סקרניות המבקשות לדעת, ללמוד, לחקור.
מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי, שאת התיאבון שלו לידע וללמידה אצטרך לספק לו בדרכים מגוונות וכך ניסיתי לעשות.
יהוא היה תלמיד מבריק, בעל יכולת ניתוח והבחנה חדים, תמיד ניסה לרדת לעומק הדברים ולא ויתר עד שהיה בטוח שהוא הבין עד הסוף את הדברים, ומיד ביקש את הדבר הבא ללמוד ולחקור ואף פעם לא שבע מהלמידה והחקר.
בתחילת הדרך היה יהוא סגור וקשה היה לו לדבר על הדברים שהוא מרגיש וחווה. לאט לאט, כמו ניצן של פרח יפהפה הוא פתח את עלי הכותרת שלו וגיליתי כמה עומק ועוצמת רגשות חבויים בתוכו. לשמחתי הרבה הוא שיתף אותי ולאחר זמן מה גם את הילדים בדברים שהוא מרגיש וחושב.
היושר, ההגינות וקבלת האחר, ולא משנה מי הוא ומה הן דעותיו ומעמדו החברתי תמיד ריגשו אותי ואת חבריו לכיתה.
היכולת הבלתי רגילה שלו לעזור ולתמוך כשצריך בכל מצב ובכל הזדמנות נגעו לליבי.
אהבתי אותו בכל ליבי והיו לי הזכות והעונג להכיר ילד איכותי ונפלא, ולהיות איתו במהלך השנתיים בהן הייתי המחנכת שלו.
בשמי ובשם כל צוות מורי פסגות,
אתכם באובדנכם, שאין לו נחמה,
זכרו יהיה בלבבות כולנו מבורך,

באהבה דורית דסטר

הספד ליהוא

קוראים לי שי ואני מנהל את מטע מלכיה. לפני כמה שנים החלטנו להקים קבוצות עבודה של ילדים במטע. יהוא היה אחד הראשונים שהצטרף לקבוצה. יהוא מיד בלט, הן בגובהו והן בחריצותו, חוכמתו וביכולת הבנת המשימה. הילדים אצלנו, מטבע הדברים, לא מקבלים משימות מסובכות ולא אחת אמרתי לעמית שצריך למצוא ליהוא משימות קצת יותר תואמות לרמתו. בצחוק אף הוספנו שיום אחד הוא יחליף אותנו בתפקיד מנהלי המטע, ולאחר שיתקן את כל הטעויות שאנו עושים הוא יגיד “איזה דבילים הם היו”.
תכונה נוספת שבלטה לנו לעין היא אמינותו.
צירוף התכונות הנדיר הזה גרם לכך שנתנו לו משימות רחוקות מן העין, כאלה שקשה לנו לפקח עליהן. יהוא היה ילד של משימות “שגר ושכח”, ידעתי שמה שאתה נותן ליהוא יבוצע, ובצורה הטובה ביותר, פשוטו כמשמעו, שגר ושכח.
כששמעתי שיהוא חולה הגעתי אליו הביתה עם משלוח מנות ונתתי לו משימה: תבריא!!, שגר ושכח, כמו שהייתי רגיל עם יהוא. ידעתי שתהיה לו בעיה לחזור אלינו ולעבוד בשמש, אבל לא היה לי שום ספק שהוא יעמוד במשימה. יהוא לא עמד במשימה, ואם יהוא לא עמד בה, אין לי ספק שאף אחד מהנוכחים פה לא היה עומד בה.
אין לי ספק בזה כי יהוא היה בדיוק הטיפוס של לחרוק שיניים ולהבריא, וכנראה שנכנס פקטור ארור ונעלם מעין אדם ומכשיל שלא נתן לו להבריא. היו לנו תוכניות לגביו – רישיון על טרקטור, הובלה – לא הספקנו…
אורלי ואריק, לא יודע אם זה מנחם או יותר מכאיב אבל אני חייב להגיד לכם שגידלתם בן לתפארת, שמתגעגעים אליו במטע. ולמרות עומס הפעילויות שאנו עוסקים בהן מבטיחים שיישאר בזיכרוננו.
יהי זכרו ברוך!
שי וצוות המטע

יהוא, רצינו לספר לך מה אנחנו מרגישים ..
קשה לבטא את הרגשות שלנו במילים אבל ננסה בכל זאת .. אז ככה, חלק מעולמנו פשוט נכבה כשסיפרו לנו. הרגשנו כאב גדול, אכזבה, עצב, צער, חלקנו עדיין לא מצליחים לעכל את מה שקרה, כי בחודש אחד ממצב כל כך טוב נפלת לתחתית.
ובכל זאת חלקנו לא מבינים איך דווקא אתה, הילד שעזר לכולם, ולא עשה רע לאף אחד, זה שאף פעם לא איכזב, זה שכולם למדו ממנו, זה שאף פעם לא ויתר ואף פעם לא עצר באמצע, דווקא אתה לא שרדת בסוף.
לכולנו יש זיכרונות יפים ממך, למשל, איך היינו יוצאים בלילות ובשעות אחר הצהריים אל “הנדנדה של יהוא” ומדברים על משמעות החיים, אהבה, כסף וכו’.. או למשל הטיולים שלנו ברחבי הקיבוץ ומחוצה לו, לאחר שעות בית הספר, איך שביקשת מאיתנו לבוא לשחות איתך בבריכה אחה”צ ותמיד כשקבענו מספר מסוים של בריכות, היית חייב לשחות כמה בריכות יותר. איך תמיד השקעת בכל דבר וטרחת לדאוג שלכולם יהיה הכי טוב, איך הצבת לעצמך גבולות בחיים, איך תמיד היית מוצא פיתרון לכל בעיה.
אנחנו זוכרים שבסוכות (2011) ביקשת מההורים שלך לעשות לילה לבן ושכולנו נבוא לישון אצלך. כל אחד הביא חטיפים מהבית ועשינו חפלה. ראינו סרט, עשינו צחוקים, דיברנו בפייסבוקים אחד של השני, איך שאימא של סשה צצה כמו רוח רפאים בחלון ואיכשהו רק סשה שמע אותה. זה היה אחד הלילות הטובים ביותר בחיים שלנו ושלעולם לא נשכח. וכמובן שיש עוד הרבה זיכרונות שלא נשכח לעולם.
רצינו לספר לך איך אנחנו ראינו אותך בתור בן אדם. אתה חכם ונבון עם לב רחב, לא מתנגד לעזור אף פעם, תמיד ידעת לפתור בעיות של אחרים גם בזמנך הפרטי, אף פעם לא התלוננת על שום דבר, תמיד היה לך טוב, תמיד דאגת גם לעצמך גם למשפחתך וגם לחבריך, היית בן אדם אחראי שידע להפסיק כשצריך ולא להגזים, ועוד המון תכונות טובות שהיו לך.
אנחנו רוצים להגיד שתרמת לחיינו המון, למדנו ממך כל כך הרבה ולא נשכח את זה לעולם. שימשת לנו כדוגמה ולעיתים גם אפילו כאח גדול שתמיד שם כשצריך. תמיד תשאר חלק ענק בליבנו, לא נפסיק לחשוב עליך ולדבר על כמה שהיית נפלא וחשוב לאחרים. אנחנו בטוחים שאף אחד לא ישכח אותך לעולם. תמיד אהבנו אותך ותמיד נאהב.
שלך, חבריך הטובים – רועי רוזנברג ועידו בן-אפרים.

יהוא
הילד הזה עם החיוך שאומר “אני יודע את הסוד של העולם, אבל אני לא אגלה לכם”.
שעוזר גם כשקשה לו.
שתמיד שם את המחלה בצד והתעניין בדברים שקורים כאן, מחוץ לבית החולים, בחיים שאליהם הוא אמור לחזור ברגע שהוא יסיים את הטיפולים.
אני לא קולט, לא עכשיו ולא אף פעם.
לא מצליח להבין שאתה לא תהיה יותר, שלא תהיה יותר הנקודה הירוקה בפייסבוק ליד השם שלך, זאת שאומרת שאתה כאן, גם אם לא איתנו ביחד, אתה קיים, ואפשר לדבר איתך.
אין אנשים נחמדים כמו שהיית. זה שתמיד עוזר לפני שחושב על עצמו. הספונטני. הטוב. הנדיב. השמח.
אני אוהב ומתגעגע מאוד… תמיד!
זוהר בן עמרם, הר וגיא

יהוא שלנו,
אנחנו עדיין מנסים להבין איך להגיב, לדבר, לעכל, לקלוט את מה שקרה.
אין לנו מספיק מילים כדי להתחיל לתאר איזה בן אדם מדהים היית. תמיד אהבת, תמכת, עזרת וידעת יותר מכולם.
לפני כשנתיים נכנסת לכיתתנו ומיד ראינו איזה אישיות יש לנו בכיתה. השארת אצלנו חותם ענק שלעולם לא נשכח ואנו יודעים שגם אם אתה לא כאן, אתה תמיד איתנו ברוחך.
ביום שסיפרו לנו שחלית קיווינו שתתגבר על זה.
גם כשחזרת השנה ראינו את התקווה בעיניך ואת הרצון הזה לחזור לשגרה ולא להעמיק במה שהיה.
עד לרגע האחרון לא ויתרת ואפילו לא סיפרת לנו את המתרחש, כדי שלא נתעצב ונדאג יותר מדי.
היית ותמיד תהיה הילד המקסים עם החיוך הביישן שתמיד אומר: “אעזור לכם אם רק תרצו”.
תודה לך על שחיית איתנו ונתת לנו את הכבוד להיות איתך בכיתה.
נאהב ולא נשכח
חבריך לכיתה י”א 4 ממחזור נ”ב, הר וגיא

יהוא…
זו אולי הפעם האחרונה שאנחנו נדבר ככה, כשאתה פה לידי.
אתמול כבר הייתי בין הראשונים שידעו בשכבה, ועם הידיעה הזו ניסיתי לאסוף את החברים הקרובים שלך, בשביל שנודיע להם לפני שמודיעים ביחד לכל השכבה. אבל איך בכלל אפשר להודיע דבר כזה?!?!
ואז עוד לעכל אותו? ואחר כך גם לקבל את זה ולהשלים עם זה?
ממש עוד שבועיים היית צריך להיות כבר בן 17, אבל עכשיו תמיד תישאר בן 16. וכשאנחנו נגדל ונתבגר ונתגייס, ונלמד באוניברסיטה ונתחתן ונהיה הורים ונעבוד… אתה עדיין תישאר בן 16.
אני לא יודע איך אנשים אחרים יזכרו אותך. אבל אני יכול להגיד לך איך אני אזכור אותך. אני אזכור נער שמח, נער מצחיק, שאהב את האנשים סביבו. ונער שתמיד משתדל שהכול יהיה בסדר ושהיחסים בין כולם יהיו בסדר. והכי אני אזכור בך את זה שלא רצית להדאיג אותנו, לא רצית להדאיג אף אחד. אף פעם לא שיתפת, לא עדכנת, לא סיפרת. גם כשגילו אצלך את המחלה הנוראית הזו לא רצת לספר, ואף פעם לא דיברת איתנו על המצב הבריאותי שלך. תמיד הראית רק כמה שטוב לך. בלי להתעצבן. בלי לכעוס או לצעוק. וגם אז, לא עיכלתי את הבשורה שיש לך את המחלה, בדיוק כמו עכשיו, כשאני לא מעכל את זה שאני לא אראה אותך.
ואז גם באנו לבקר אותך בבית חולים, וגם אז הראית לנו רק כמה טוב לך. לרגע לא הראית שרע לך, אפילו שזה היה ברור שרע לך. ובאיזשהו שלב כבר התחלת להרגיש טוב, אפילו טוב מאוד.
השנה גם חזרת ללמוד איתנו, והשמחה הייתה עצומה מצד כולם, גם כאלה שאינם חברים שלך. היית איתנו, אמנם כל כמה זמן היית נוסע לבדיקות, אבל היית איתנו. ואז היא שוב חזרה, המחלה, אבל לא ידענו את זה. פתאום לא הגעת כבר די הרבה זמן ורק אז הודיעו לנו. ושוב, כי לא רצית להדאיג אותנו, כי פשוט רצית שיהיה לנו טוב.
ולאחרונה, משהו כמו בחודש האחרון, כבר לא ענית לי לטלפונים. ולא בפייסבוק, ולא רק לי, לכולם. אבל לא חשבנו שזה יהיה הסוף, שככה זה ייגמר. וזה עדיין לא מתעכל אצלי.
עוד שבועיים היית אמור להיות בן 17 ואנחנו רצינו להכין לך הפתעה ענקית, אחרי שבשנה שעברה עשינו לך את הסרטון עם כל החברים.
לצערי, את ההפתעה הזו כבר לא נעשה לך לעולם.
אתה יודע כמה אני דוס. אז תרשה לי להכניס לפה משהו קטן משלי: הבעל שם טוב אמר “הזיכרון הוא סוד הגאולה”.
יהוא, אני רק רוצה להבטיח לך דבר אחרון. אני מבטיח לזכור אותך. תמיד. אולי בעזרת הזיכרון תהיה איתנו פה.
עמרי בן-נעים, הר וגיא

יהוא –
קיבלנו אותך לזמן קצוב. קצוב, אך בעל משמעות רבה.
הגעת אלינו בכיתה ז’ מבית ספר יסודי, ומן ההתחלה גיליתי בך תכונות מעוררות השראה.
נער מוקיר תודה – תכונה נדירה במחוזותינו. תמיד נראה היה כי אתה שמח בחלקך. בתחום הלימודי הצטיינת. ראיתי אותך לומד ביסודיות וברצינות, אשר אפיינו אותך כל-כך.
מעולם לא ראיתי אותך כועס, מתנכל או פוגע במישהו. ידעת לתת כבוד ומקום למבוגרים ולילדים כאחד. היית קשוב למתרחש סביבך ובעקבות כך זכית לאמון מוחלט מהסובבים אותך. תמיד נתת תחושה טובה לחבריך, לא התנשאת, שמרת על צניעות ודרך ארץ.
בתחילת השנה חזרת אלינו לביקור חטוף. אחרי שיחה קצרה הופעת בביתי להשלים את החומר שהחסרת. תוך זמן קצר שקענו לעולם המספרים. במהירות רבה קלטת את העניין, ביצעת את המטלות בדייקנות האופיינית לך כל-כך. היית קצת חיוור ולעיתים נאלצת לעצור על מנת לשתות מים. עם זאת, לא ויתרת והמשכת לתרגל ביתר שאת. לא חיפשת לך קיצורי דרך. עבדת בעקביות ובחריצות. לאחר מספר ימים נפגשנו בבית הספר. נראית מאושש וסיפרת כי הצלחת את כל התרגילים במבחן. שמחתי עבורך ולא ידעתי כי אלו יהיו הדקות האחרונות שזכיתי לראות אותך ולהיות לצדך.
בשם בית הספר “הר וגיא” אני משתתף בצער המשפחה.
בשבילי תמיד תיזכר כדוגמא להתמודדות אצילית ואמיצה.
יהי זכרך ברוך,
אמנון, מחנך הכיתה